הימאצ׳ל והרי ההימלאיהHimachal Pradesh
הימאצ׳ל פרדש היא מדינה הררית בצפון הודו, שם המישור החם נגמר וההימלאיה מתחילה. הצירים המרכזיים למטיילים הם עמק קולו, שבו יושבת מנאלי לרגלי מעבר רוהטנג ומשם עולים אל הרמות הגבוהות, עמק פרוואטי עם קסול והכפרים סביבה, ועמק קאנגרה שבו נמצאת מקלוד גנג׳, מושב הדלאי לאמה והממשלה הטיבטית הגולה, עם קהילה טיבטית גדולה, מנזרים ובתי מדרש לבודהיזם. המרחב שביניהם הוא יערות אורן, נהרות קרחוניים, מדרגות חקלאיות וכפרי אבן ועץ בסגנון הררי מסורתי. זהו גם אחד ממרכזי הטרקים והמצנחים הגדולים בהודו, ומהמקומות הנוחים ביותר במדינה לברוח מהחום.
עיירת ההרים המרכזית של עמק קולו, ובפועל הבסיס הלוגיסטי של כל האזור: מכאן יוצאים האוטובוסים צפונה אל המעברים הגבוהים ואל לדאק, וכאן מרוכזות חנויות הציוד, סוכנויות הטיולים והלינה בכל רמה. מנאלי החדשה מסחרית ועמוסה מאוד בעונה ההודית, ואילו הצד הישן והכפרים שמעליה שקטים בהרבה, עם בתי עץ מסורתיים ויערות ארז.
מעבר הרים בגובה של מעל 3,900 מטר מעל מנאלי, והשער הצפוני של העמק אל לאהול ואל הדרך ללדאק. הנוף מהמעבר נפתח אל שני עמקים שונים לגמרי, והשלג נשאר בשוליו גם בקיץ. שני דברים חשובים: המעבר פתוח רק בעונה, בערך מסוף מאי עד אוקטובר, והכניסה אליו מוסדרת בהיתר יומי מוגבל שנרשמים אליו מראש. הגובה מורגש, וכדאי לא לעלות ביום הראשון בהרים.
כפר קטן על גדת נהר פרוואטי, ומהמקומות המזוהים ביותר עם המטייל הישראלי בהודו, עד כדי שלטים ותפריטים בעברית. הסביבה יפה מאוד: יערות אורן, מעיינות חמים ומסלולי הליכה שעולים במעלה העמק אל כפרים גבוהים. חשוב לדעת שלעמק מוניטין ותיק בכל הקשור לסמים, שהאכיפה המשטרתית כלפי זרים חמורה, ושהיו לא מעט מקרים של מטיילים שנעלמו במסלולים בהרים. הולכים עם מלווה, מודיעים לאן, ולא סומכים על קליטה.
העיר המרכזית של העמק שנקרא על שמה, שדרכה עוברים כמעט כל מי שנוסעים צפונה, ומרכז אזורי לשווקים ולאריגה מסורתית של צעיפי צמר. העמק עצמו, לאורך נהר הביאס, הוא הרצועה הירוקה שמחברת בין מנאלי בצפון לעמק פרוואטי במזרח, עם מטעי תפוחים, מדרגות אורז וכפרים על המדרונות. שדה התעופה האזורי בבונטאר נמצא ממש כאן.
העיירה שמעל דהרמסלה, מושבו של הדלאי לאמה ומרכז הקהילה הטיבטית הגולה בהודו. בלב שלה מתחם המקדש והמנזר, ומסביבו מוסדות תרבות טיבטיים, בתי מדרש לבודהיזם, קורסי מדיטציה ומסעדות טיבטיות. מעל העיירה מתחילים מסלולי הליכה אל הרכס, והכפרים דהרמקוט ובהגסו שלידה הם המקום השקט יותר ללון. האווירה כאן שונה לגמרי משאר הודו.
כפר בעמק קאנגרה שהוא מרכז המצנחים הידוע של הודו, עם המראה מהרכס בבילינג ונחיתה בשדה שבכפר עצמו. גם מי שלא טס נהנה מהמקום: יש בו מושבה טיבטית עם מנזרים, שדות תה ובתי קפה קטנים, והוא הפך בשנים האחרונות לנקודת שהייה ארוכה למטיילים ולעובדים מרחוק. עונת הטיסה תלויה במזג האוויר ונסגרת לגמרי בגשמים.
פארק לאומי ואתר מורשת עולמית בעמק טירתן, מדרום למנאלי, ובו יערות, נהרות ורכסים שמגיעים לגובה של יותר מששת אלפים מטר. זהו האזור הפראי באמת בהימאצ׳ל: אין בתוכו כבישים, הכניסה בהיתר, והביקור נעשה בטרק של מספר ימים עם מדריך מקומי או בהליכות יום מהכפרים שבשוליים. המקום השקט ביותר באזור, וההפך הגמור מקסול בעונה.
מטבח טיבטי ותיק בכיכר המרכזית של מקלאוד גאנג׳, ברחוב ג׳וגיוורה. מעבר למומו מגיש גם מנות שפחות מוצאים במקומות אחרים - שאפטה בשר מוקפץ, ת׳נת׳וק מרק אטריות קרועות ביד ופינגשה.
מצב הכשרות בהימאצ׳ל והרי ההימלאיה
הודו היא מהמדינות הבודדות שבהן קיימת תשתית ישראלית ויהודית ממשית לאורך מסלול התרמילאים, ובהימאצ׳ל היא בולטת במיוחד. בעונת הטיולים פועלים באזור בתי חב״ד ומרכזים לישראלים בכמה מהיעדים המרכזיים, והם מארגנים ארוחות שבת וחג ולעיתים גם אוכל בהשגחה בימות השבוע. עם זאת, הפעילות עונתית לגמרי, המיקומים והשעות משתנים משנה לשנה, וחלק מהמרכזים נסגרים בחודשי החורף ובמונסון. לכן מתאמים ישירות ומראש ולא מניחים שמשהו פתוח. מעבר לכך, הצד הנוח של הודו הוא שהמטבח המקומי צמחוני ברובו: מסעדות רבות מוגדרות צמחוניות לחלוטין ולא מכניסות בשר למטבח כלל, מה שמפשט מאוד את התמונה. עדיין יש לשים לב לשני דברים: גהי, שהוא חמאה מזוקקת, נמצא כמעט בכל מנה מבושלת, ומוצרי חלב אינם בהשגחה. מי שמסתמך על מוצרים ארוזים ימצא בערים הגדולות בהודו היצע רחב עם רכיבים מסומנים, ובעמקים הקטנים ההיצע מצטמצם לפירות, לירקות, לקטניות ולאורז.
מידע פרקטי לישראלים
אין טיסה ישירה מישראל לצפון הודו ההררי. הנתיב הרגיל הוא טיסה לדלהי, עם קונקשן או ישירות בהתאם למה שמופעל באותה עונה, ומדלהי ממשיכים ביבשה. אוטובוס לילה מדלהי למנאלי או לדהרמסלה אורך שתים עשרה עד ארבע עשרה שעות ועולה מעט מאוד, וזו האפשרות הנפוצה ביותר. יש גם טיסות פנים קצרות לשדות האזוריים בבונטאר שליד קולו ובגאגל שליד דהרמסלה, אבל הם קטנים, המסלולים שם תלויי מזג אוויר ומבוטלים לעיתים קרובות בעננות, ולכן לא כדאי לתכנן עליהם חיבור צמוד לטיסה בינלאומית. אפשרות ביניים נוחה היא רכבת מדלהי עד צ׳נדיגר או פטאנקוט ומשם רכב או אוטובוס.
בעלי דרכון ישראלי חייבים באשרת כניסה, ורוב המטיילים משתמשים באשרה אלקטרונית לתיירות שמוגשת מראש באתר הרשמי של ממשלת הודו. הבקשה דורשת צילום דרכון, תמונת פנים ותשלום, והאישור מגיע בדרך כלל תוך כמה ימי עסקים אבל עלול להתעכב, ולכן לא מגישים ברגע האחרון. יש להגיש אך ורק דרך האתר הממשלתי, כי קיימים אתרי תיווך רבים שגובים תוספת מיותרת. תנאי הזכאות, משך התוקף ומספר הכניסות המותרות משתנים מעת לעת, ויש לוודא הכול מול הגורמים הרשמיים לפני רכישת כרטיסים. הדרכון צריך להיות בתוקף לחצי שנה לפחות עם שני עמודים ריקים.
רופי הודי (INR). הודו היא מהיעדים הזולים בעולם למטייל, ובעמקי ההימלאיה במיוחד. כספומטים נפוצים בערים ובעיירות הגדולות אך מגבילים משיכה בכל פעם וגובים עמלה, ולפעמים פשוט נגמר בהם המזומן בסופי שבוע ובחגים. מומלץ להחזיק תמיד שטרות קטנים, כי לעודף משטר גדול יש מחסור כרוני. אסור להוציא רופי מהמדינה בכמות משמעותית, ולכן מחליפים בחזרה לפני הטיסה.
המפעילות העיקריות הן Jio, Airtel ו-Vi, והכיסוי במישור ובערים מצוין וזול במיוחד. רכישת כרטיס סים דורשת דרכון, ויזה ותמונה, וההפעלה לתייר אורכת לעיתים כמה שעות ולפעמים יותר מיממה, ולכן כדאי לקנות בשדה התעופה או ביום הראשון ולא לחכות. בעמקי ההימלאיה, במעברי ההרים ובאזורי הטרקים הכיסוי חלקי מאוד או לא קיים, וחלק מהאזורים הרגישים דורשים דווקא סים הודי מקומי כדי לעבוד בכלל.
הודו עברה מהפכה דיגיטלית והתשלום המקומי הנפוץ ביותר הוא UPI, שנסמך על חשבון בנק הודי ולכן קשה מאוד לשימוש עבור תייר. בפועל המטייל עובד במזומן כמעט תמיד: אכסניות, מסעדות קטנות, מוניות, טוק טוק, אוטובוסים והכניסות לאתרים. כרטיסי אשראי מתקבלים במלונות, ברשתות ובחנויות גדולות בערים, אך כמעט לא בכפרים ובעמקים. תמיד מסכמים מחיר מראש על נסיעה או שירות, ולא אחרי.
בין העמקים נוסעים באוטובוסים ציבוריים ובאוטובוסים פרטיים, שזולים מאוד ומגיעים כמעט לכל מקום, אבל איטיים והכבישים ההרריים מפותלים מאוד, כך שכל מרחק על המפה מתורגם לפי שלוש בזמן. טקסי משותף ומונית פרטית זמינים מכל עיירה ומתאימים לקבוצות. נהיגה עצמאית ברכב אינה מומלצת למי שלא מנוסה בהודו, ואילו קטנוע פופולרי מאוד באזור אבל דורש רישיון מתאים, קסדה ותשומת לב לכביש שבמקומות רבים חסר מעקה. בעונת המונסון מפולות אדמה חוסמות צירים לימים שלמים, ולכן בונים גמישות ולא מתכננים חיבורים צמודים. הקליטה הסלולרית טובה בעיירות אך נעלמת בעמקים ובמעברים, ומורידים מפות לשימוש לא מקוון.