טורס דל פאינהTorres del Paine
טורס דל פאינה הוא פארק לאומי בקצה הדרומי של צ׳ילה, ובלב שלו מסיב הרים שנקרא קורדיירה פאינה ובו שלושת מגדלי הגרניט שנתנו לפארק את שמו. מסביבם מתפרשים אגמים בצבע טורקיז חלבי שמגיע מקמח הקרחונים, קרחון גריי שיורד מכיפת הקרח הפטגונית הדרומית, ערבות פתוחות שבהן רועים גואנקו ונופים שמשתנים כל רבע שעה עם העננים. הבסיס הלוגיסטי הוא פוארטו נטאלס, עיירת נמל קטנה על מפרץ אולטימה אספרנסה, ושער הכניסה האווירי לאזור כולו הוא פונטה ארנאס שעל מיצר מגלן, שממנה יוצאות גם ההפלגות לאי מגדלנה עם מושבת הפינגווינים. אפשר לחוות את הפארק בשתי דרכים שונות לגמרי: בנסיעה בין נקודות תצפית, או בהליכה של ארבעה עד חמישה ימים במסלול ה-W בין המחנות.
קבוצת ההרים שבמרכז הפארק, ובה שלושת מגדלי הגרניט האנכיים שנקראים טורס דל פאינה ולצידם צוקי הקרנות הכהים. התצפית הקלאסית על המגדלים נמצאת בקצה מסלול ההליכה מבסיס לאס טורס, כשמונה עד עשר שעות הלוך ושוב עם עלייה תלולה במורדות אבנים בקטע האחרון. מי שלא הולך את המסלול רואה את המסיב היטב גם מצירי הנסיעה שבתוך הפארק.
לשון קרח רחבה שיורדת מכיפת הקרח הפטגונית הדרומית אל אגם גריי, ובמים שלפניה שטים גושי קרח כחולים שנשברו ממנה. אפשר לראות אותה משביל התצפית שיוצא מחוף האגם, מהפלגה קצרה בין הקרחונים, או מהמחנה שבקצה המערבי של מסלול ה-W. הרוח על החוף הפתוח כאן חזקה במיוחד.
.jpg/500px-Lake_Pehoe_(5501703508).jpg)
האגם הכי מצולם בפארק, בצבע טורקיז חלבי שנוצר מאבקת סלע דקה שהקרחונים טוחנים. התצפית שלידו נותנת את הקומפוזיציה המוכרת של המים מול מסיב פאינה, וממזח האגם יוצאת גם המעבורת שמקצרת את הדרך אל הצד המערבי של מסלול ה-W. נקודה חשופה מאוד לרוח.
אגם ארוך שנמתח לרגלי הקרנות של פאינה, וכביש הפארק עובר לאורכו עם כמה מפרצי עצירה לתצפית. זהו אחד המקומות הטובים לראות את הקיר הכהה של הקרנות מקרוב בלי לצאת להליכה ארוכה, וגם קטע מרכזי במסלול ה-W שעובר במעלה החוף הצפוני שלו.
אגם גדול בשוליים המזרחיים של הפארק, מוקף בטבעת סלע לבנה של משקעי סידן שנוצרה מירידת מפלס המים. האזור הפתוח שסביבו הוא מהטובים בפארק לצפייה בגואנקו, ולעיתים גם בפומה בשעות הבוקר המוקדמות. הצד הזה שקט הרבה יותר ממרכז הפארק.
עיירת הנמל הקטנה שמשמשת בסיס לכל מי שמטייל בפארק, על מפרץ אולטימה אספרנסה. כאן נמצאות חנויות הציוד, השכרת האוהלים והשקי שינה, סוכנויות ההסעות, וכמעט כל הלינה למי שלא ישן בתוך הפארק. הטיילת לאורך המפרץ נעימה, והמחירים והמלאי בסופרמרקטים כאן טובים בהרבה ממה שאפשר למצוא בפארק.
העיר הגדולה בפטגוניה הצ׳ילאנית, יושבת על מיצר מגלן ומשמשת שער הכניסה האווירי לאזור. בכיכר המרכזית ניצב אנדרטת מגלן, ומסביבה אחוזות מגדלי הכבשים העשירים מתחילת המאה העשרים שמעידות על העושר של תקופת הצמר. משם יוצאות גם ההפלגות אל מושבות הפינגווינים. הנסיעה מכאן לפוארטו נטאלס אורכת כשלוש שעות.
אי קטן במיצר מגלן שאליו מגיעים בהפלגה מפונטה ארנאס, ובעונה חיה בו מושבת קינון גדולה של פינגווין מגלני. שביל מסומן מוביל מהמזח אל המגדלור שבראש הגבעה, והפינגווינים מסתובבים ממש לצידו. האתר פתוח רק בעונת הקינון, בערך אוקטובר עד מרץ, וההפלגות מבוטלות לעיתים קרובות בגלל ים גבוה.
אולם השוק העירוני של פונטה ארנס, המקום המסורתי לראות את פירות הים של מגלאנס ולאכול אותם בדוכנים שבקומה שמעל.
בית גריל בפוארטו נטאלס ליד הכיכר המרכזית, שמתמחה בכבש פטגוני על שיפוד. לא כשר.
מצב הכשרות בטורס דל פאינה
הקהילה היהודית בצ׳ילה מרוכזת בסנטיאגו והיא מהגדולות ביבשת, עם בתי כנסת פעילים, בית חב״ד ואפשרות אמיתית להצטייד במוצרים בהשגחה, וזה המקום היחיד ההגיוני להיערך בו לפני הטיסה דרומה. בפטגוניה, ובכל היעדים בעמוד הזה, אין קהילה קבועה, אין מסעדה כשרה ואין מקור למזון בהשגחה. פעילות חב״ד לאורך ציר התרמילאים בדרום היא עונתית ומשתנה משנה לשנה, ולכן יש לתאם טלפונית מראש ולא להניח שמשהו פתוח. המטבח המקומי בנוי כמעט כולו סביב כבש צלוי ובשר בקר, ובערי הנמל גם סביב פירות ים, ולכן אי אפשר להסתמך עליו. הבסיס המעשי הוא מוצרים ארוזים עם השגחה מוכרת שנקנו בסנטיאגו, לצד ירקות, פירות, ביצים, טונה וקטניות מהסופרמרקטים הגדולים בפונטה ארנאס ובפוארטו נטאלס. חשוב במיוחד לתכנן מראש את ימי הפארק עצמם, כי בתוכו אין כמעט מה לקנות והמזון היחיד שיהיה זמין הוא מה שנכנס איתכם בתיק.
מידע פרקטי לישראלים
אין טיסה ישירה מישראל לצ׳ילה. המסלול הרגיל כולל שתי החלפות לפחות, בדרך כלל דרך אירופה ואז סאו פאולו, מדריד או בואנוס איירס, עד סנטיאגו. משם טיסה פנים ארצית של כשלוש שעות וחצי לפונטה ארנאס, שהיא שדה התעופה הקרוב ביותר לפארק. סך הזמן מדלת לדלת הוא לרוב מעל ארבעים שעות, ולכן לא מתכננים פעילות ביום ההגעה. יש גם אפשרות להגיע מהצד הארגנטינאי דרך אל קלפטה, נסיעה של כחמש שעות עם מעבר גבול, ורבים משלבים את שני הצדדים באותו טיול.
ישראלים פטורים מאשרת כניסה לשהייה קצרה של עד 90 ימים, אך המדיניות מתעדכנת מעת לעת ויש לוודא מול הגורמים הרשמיים וחברת התעופה לפני רכישת כרטיסים. בכניסה ממלאים טופס הצהרה חקלאית, והאיסור על הכנסת מזון טרי, בשר, חלב ופירות נאכף ברצינות רבה ובקנסות כבדים, גם במעברי היבשה מארגנטינה ובוליביה.
פזו צ׳ילאני (CLP). המחירים בצ׳ילה גבוהים במונחי דרום אמריקה, ובאטקמה הם גבוהים עוד יותר כי הכול מובא מרחוק. בערים הגדולות כרטיסי אשראי מתקבלים כמעט בכל מקום, אבל בסן פדרו דה אטקמה ובכפרים מסביב הרבה עסקים קטנים וטיולים עובדים במזומן בלבד, וכספומטים נותנים עמלות גבוהות ולפעמים נגמרים ממזומן.
כיסוי סלולרי טוב בערים ובצירי התנועה הראשיים. המפעילות העיקריות הן Entel, Movistar ו-Claro. במדבר, בדרכים הגבוהות ובאגמי המלח אין קליטה בכלל, וזה שיקול בטיחותי אמיתי אם נוסעים עצמאית.
בערים הגדולות התשלום הדיגיטלי נפוץ ונוח. באזורים המדבריים כדאי להגיע עם מזומן מסנטיאגו או מקלמה, בשטרות קטנים, כי הרבה סיורים מקומיים וכניסות לאתרים נגבים במזומן בלבד.
רכב שכור נותן את הגמישות הטובה ביותר, אבל יש שתי מלכודות מוכרות: כביש הפארק הוא ברובו חצץ ודורש נהיגה איטית, ואם מתכננים לחצות לארגנטינה צריך אישור מעבר גבול מחברת ההשכרה שמוזמן מראש ועולה בנפרד. החלופה הנפוצה היא הסעות מאורגנות מפוארטו נטאלס לפארק, שיוצאות בבוקר וחוזרות אחר הצהריים, ובתוך הפארק יש שאטלים בין מוקדי הכניסה ומעבורת על אגם פאהואה. הקליטה הסלולרית בתוך הפארק חלקית מאוד ובחלקים גדולים ממנו אין קליטה בכלל, ולכן מורידים מפות לא מקוונות ומשאירים תוכנית נסיעה אצל מישהו. הכניסה לפארק כרוכה בתשלום ומחייבת רישום מקוון מראש, והמחנות והרפוחיו נחטפים חודשים לפני העונה.